שם: ורד כהן
כתובת מייל: veredcohen1965@gmail.com
שמי ורד כהן, בת 55, גרושה ואם לבן בגיל 27, סוכנת נסיעות מזה שלושים שנה.
במרץ 2018 התגלה אצלי סרטן רחם עם גרורות בצוואר הרחם. בבית היו בני שחר, ושתי בנותיו של אחי שהתגוררו אצלי. שלושה בוגרים בבית. אני בשיא המרץ בעבודה. יש להתארגן בהתאם.
עברתי שני ניתוחים: הראשון להסרת הרחם והחצוצרות, והשני להסרת השחלות. עברתי סבב של שישה טיפולי כימותרפיה והקרנות.
אוקי, סרטן. אפשר להיכנס למיטה, לכסות את הראש, לבכות ולשקוע ברחמים עצמיים. ואפשר להחליט, לבחור, וזו בהחלט בחירה – שיש לי רק שפעת קצת יותר חזקה, שתעבור.
הקרחת הגיעה, ואיתה ההחלטה שלי ללכת ככה, כמו שאני. בשום אופן לא פאה/מטפחת/בנדנה/צעיף. בשום אופן לא איראה חולת סרטן. איראה הכי טבעי והכי אני. אהבתי את עצמי אפילו יותר מאשר קודם. אתם בטח צוחקים. הרי קרחת זה ה- סימן לסרטן. אז זהו, שבשבילי מטפחת היא סימן לסרטן. אני חשבתי שאני שינייד אוקונור, יפה ומדהימה עם קרחת, ושכל אחד יחשוב מה שמתחשק לו.
כל טיפול קשה מקודמו. לא מוותרת. עובדת מהבית (התמזל מזלי שזו עבודה שאפשר לעבוד מהבית). מבשלת בישיבה, לאט-לאט. מרשה לעצמי לנוח. מאוד קשובה לגוף.
החלטתי שהכול בראש. אני אאמין שאבריא, וכך יהיה. הקול בראש אמר לי כמו מנטרה – את בריאה, הכול טוב, הכול בסדר. שיננתי את זה אלפי פעמים ביום. קראתי את הספר "הסוד" שנתן לי להאמין שאני אתגבר, עם קצת עזרה. חשבתי שהרוב תלוי בי.
ובראיית הדברים כפי שהם, התחלתי לעבוד עם עצמי, על עצמי.
צחקתי הרבה, מרתון קומדיות, נשימות עמוקות. שמרתי על אופטימיות ועל חיוך גם ברגעים הכי קשים.
ידעתי שזה זמני בלבד. כל הזמן חזרתי ואמרתי לעצמי – כמה חודשים ואת אחרי. קטן עלייך.
לא העזתי לחשוב על מוות, הלוויה, או מה יקרה אם אמות. ברגע שמחשבה כזו העזה להתגנב לה, מייד, עוד בטרם הגיעה למוח, העפתי אותה החוצה והחלפתי את התמונות בראש כמו שקופיות, ממש כך. דמיינו לכם שקופיות שרצות בראש. קחו רק את הטובות, המהנות, את הזיכרונות הנעימים. ברגע שמגיעה אחת סוררת, מיד תעיפו אותה ותעברו לשקופית הבאה.
מהרגע הראשון שיתפתי את כולם. לא הסתרתי, וקראתי למחלה בשמה. יש לי סרטן.
הפייסבוק הפך לפסיכולוג שלי. כתבתי, שיתפתי, העליתי תמונות. לא שמרתי שום דבר בבטן. שיתפתי בטוב, ובפחות טוב. הופתעתי לראות כמה חברים יש לי, שהושיטו יד וביקשו לעזור. תמכו. למדתי לקבל עזרה כשהציעו. עד אז תמיד אמרתי לא. עד שהבנתי שגם זה חלק מההחלמה שלי. השיתוף והפתיחות, ולדעת לקבל מאחרים, מאהובים שרוצים בטובתי. הרגשתי שמכל תגובה אני מתחזקת, ואפילו מחזקת.
הכימותרפיה הייתה פעם בשלושה שבועות.
בשבוע שלפני כל טיפול נסעתי לשלושה לילות לבית מלון. להתפנק. בלי בריכה, בלי ספא, אבל עם הרבה אווירה של חופש, אוכל טוב ומצב רוח.
מונית, אני עם הקרחת, והטרולי. לקחתי איתי לפטופ, ועבדתי כרגיל. משפת הבריכה, מהלובי, מהחדר. אי אפשר לתאר את הכוחות שיציאה מהשגרה בתקופה זו מעניקה. הייתי מאושרת מהיכולת לעבוד, ליהנות, לשכוח. חזרתי מהחופש יום לפני הטיפול, כשבזמן הטיפול חשבתי על החופשה שהייתה, ואיפה תהייה החופשה הבאה.
עוד דבר שהחלטתי לעצמי היה לאכול כל מה שמתחשק לי, וכל מה שהגוף דרש. זה כלל הרבה בשר, מרק של אימא, רסק תפוחים, וכמו אישה בהריון – כל מה שרציתי לאכול אכלתי. ידעתי שאוכל זו אחת ההנאות הגדולות שלי, ואם אמנע את זה מעצמי – אמות. לא מהסרטן אלא מחוסר אנרגיה ומצב רוח רע.
לא הקשבתי לאנשים. ידעתי באינסטינקט מה הכי טוב לי ונכון לי. לא מיץ חיטה, לא מיץ גזר, לא טבעונות ולא ויטמינים…
לא חברתי לקבוצות של חולות, מחלימות. רציתי להתמודד לבד. עם עצמי והחוזק שלי. לא רציתי לשמוע צרות של אחרים. לא קראתי באינטרנט, לא התעניינתי מעבר למה שהיה הכרחי. לא עניינו אותי תופעות הלוואי. ידעתי שכשיגיעו – אתמודד. וכך היה. ממילא כל אחת מתמודדת בצורה אחרת. למה לי לשמוע על זה אם זה לא מדוייק עבורי?
חיפשתי רק דברים שיגרמו לי לחייך, לצחוק, להתחזק.
תמיד חייכתי, לא משנה מה עברתי. זה השפיע גם על הסובבים אותי.
איך שסיימתי את ההקרנות, עדיין עם קרחת ונפוחה מסטרואידים, טסתי לקפריסין לארבעה ימים. התפנקתי כמו שחלמתי. חוויתי סיפוק אדיר – לדעת שאת בדרך הנכונה, ושום דבר לא יעצור בעדך.
הקשבתי לעצמי, התמודדתי עם עצמי, דיברתי עם עצמי, וכן, גם בכיתי פה ושם עם עצמי.
עברו שנתיים. אני בריאה. שכחתי את מה שעברתי.
כמו שאמרתי, שפעת קצת יותר קשה שחלפה.
ירדתי 12 קילו, מהם עשרה שעליתי בגלל הסטרואידים, מ'תו נכה' בשנת 2018 הגעתי להליכה שבועית של 20 קילומטר.
למעט ביקורת פעם בחצי שנה אני לא חושבת על זה.
החיים יפים. תודה על מה שיש. כי זה מה שנותן את הכוח האדיר והרצון לחיות.
תאהבו את עצמכם, לא משנה מה.
סיפורי ההחלמה נועדו למתן השראה בלבד לחולים.
אין בהם משום המלצה על מטפל או שיטת טיפול כלשהי.
