אלבום התמונות מזכיר לי שלפני חמש שנים בפסח הייתי באתונה. הייתי חולה, הייתי כאובה, זה היה כשבת משפחתי נפטרה מאותה מחלה. לא מזמן נפגשנו לרגל חמש שנים למותה. לא אגיד לכם שזה היה קל אבל אני הייתי נחושה להיות בריאה. קניתי ביד שרה מקל הליכה עם כסא ונסענו לאתונה, גם כדי שלא נצטרך לארח בפסח, זה היה לי קשה.
לא יכולתי ללכת הרבה, אז הייתי יושבת על הכסא, נסעתי במוניות, למדתי מהן רמאויות, איך להזיז את המונה באמצע נסיעה ואיך להוביל את התייר למלכודת של מסעדה יקרה.
חמש שנים עברו ואני מרגישה שעברתי חיים שלמים. חיים של יצירה, של כתיבה, של הופעה, של התמודדות עם מחלה. חיים בהם למדתי ללכת מחדש, הורדתי מעצמי את כל מה שאני לא צריכה ממש, נתתי לעצמי אהבה ותקווה וקיבלתי את החיים שלי בחזרה. זה לא היה פשוט ולא היה קל ועדיין. אומרים לי שעשיתי את זה ואני כבר לא מרגישה. פעם הייתי מתרגשת מכל תנועה כמו ילדה קטנה. הייתי בוכה מרוב שמחה. אז אני מנסה להזכיר לעצמי בכל פעם שאני גורבת גרב לבד שפעם לא הייתי יכולה. אבל החיים חזקים וסוחפים ואנחנו בעיקר חזקים בלהסתכל על מה שחסר. וגם לי זה קורה אפילו שאני מאמנת את עצמי שנים לראות את הטוב. אין לי סבלנות ואני רוצה את הכל כאן ועכשיו. מוזר לי שכבר עברו חמש שנים מאז שהייתי באתונה, שהייתי נכה ולא יכולתי ללכת. התמונה הזו הזכירה לי להגיד תודה על כל שנייה בחיים שעברתי מאז, לא לקחת שום דבר כמובן מאליו ולהמשיך ללכת בדרך צעד ועוד צעד כי בעזרת האמונה, כח הרצון וההתמדה אני אגיע לאן שאני רוצה.
