בן זוגי אומר שכאשר יצאתי מהרופאה שהודיעה לי שאני חולה בסקלרודרמה, אמרתי לו שאם אין תרופה למחלה – אני ארפא את עצמי. לא זכרתי שאמרתי זאת. מה שזכרתי היה ששנינו פחדנו ודאגנו, ולא הצלחתי להירדם בלילה. קמתי, ועל השולחן בסלון היה מונח ספר בשם "הכוח" של רונדה בירן, שהייתי באמצע הקריאה בו. התחלתי לקרוא את הפרק "הכוח והבריאות". נאמר בו שבגופנו יש כמאה טריליון תאים, שתכליתם לשמור על חיינו ועל הבריאות של גופנו. כאשר הגוף חולה התאים פועלים לסילוק פולש כמו וירוס, או מתקנים תאים אחרים שחלו. אנחנו שולטים על כל מאה טריליון התאים ומנחים אותם באמצעות מחשבותינו, רגשותינו ואמונותינו. היו שם דוגמאות של חולים שהאמינו והבריאו. רק אז נרגעתי והצלחתי לישון.
בתקופה שלפני מחלתי נחשפתי לשיטות שונות ברפואה האלטרנטיבית שלא הכרתי, כך שהאמנתי שיש בעולם שיטות טיפול רבות. חלקן נסתרות ממני, ואני אחפש עד שאמצא את מה שיבריא אותי. סברתי שחייב להיות משהו בעולם שיבריא אותי ממחלתי.
בדיעבד צדקתי, אך במבט לאחור קשה לי להבין איך יכולתי לחשוב ולהאמין שאבריא, כאשר אמרו לי שאיש לא הבריא מהמחלה.
באותו זמן לא ראיתי חשיבה זו כמיוחדת, אלא עשיתי מה שחשבתי שאני צריכה לעשות: לנסות לשפר את מצבי ואת בריאותי בעצמי, בהעדרה של תרופה שתעשה זאת.
עברתי תקופות קשות של סבל פיזי ונפשי, פחדים וחרדות.
במקביל לא הפסקתי לנסות ולחפש את מה שיבריא אותי.
רק אחרי שהבראתי וקראתי ספרים ומחקרים, הבנתי:
לאמונה שלי בהבראתי הייתה השפעה מכרעת על החלמתי
האמונה תרמה לכך שמצב בריאותי לא התדרדר
האמונה גרמה לגופי לייצר כימיקלים שהבריאו אותו
כפי שהוכח במחקרי פלצבו.
